החלטה בתיק ת"א 2056-02-10

ההליך, הבקשה ותמצית טענות הצדדים:

1.         לפניי בקשה על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984,

לחיוב המשיב  בהפקדת  ערובה לתשלום הוצאות המבקשת. 

2.         הבקשה הוגשה במסגרת כתב תביעה שהוגש על-ידי המשיב - תושב הכפר חארס שבשטחים, שעניינו פסיקת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, לטענתו, כתוצאה מפעילות כוחות הביטחון  ביום 6/2/08 בכפר חארס שליד קלקיליה, עת כוחות הבטחון הרסו מבנה לא חוקי (מחסן) ליד בית אחיו. במהלך ההריסה, כך טוען המשיב, כוחות הביטחון  פגעו בו  וגרמו לו נזקי גוף. 

3.         בכתב ההגנה, המבקשת- היא מדינת ישראל - עותרת לסילוק התביעה על הסף. לטענתה - תושבי הכפר ובכללם המשיב, נתבקשו, מבעוד מועד, לפנות את המקום. המשיב בחר שלא לעזוב, התפרע, קילל את כוחות הביטחון ותקף קצין שפיקד על הפעולה. המבקשת טוענת כי פעולת כוחות הבטחון במקום נעשתה במסגרת "מעשה מדינה" וכי על כן עומדת לה הגנה מכח חוק העונשין תשל"ז- 1977, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996, פקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשל"א - 1971,  חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952.  מוסיפה היא, כי נערך תחקיר ונמצא - על פי עשרות עדויות שנגבו,  כי הופעל כנגד המשיב כוח סביר ומידתי במטרה לאפשר לכוחות הבטחון לבצע את הפקודות שניתנו להם. 

4.        בבקשה להפקדת ערובה - טוענת המבקשת, כי עומדת לה הגנה טובה, מאחר ולשיטתה - קנויה למדינה חסינות מלאה מפני תביעה נזיקית מכוח חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) וההלכה הפסוקה מכוחו. כמו כן, זאת - הואיל והמדינה צפויה לשאת בהוצאות עתק בגין ניהול הליך זה ועל רקע הסיכויים הדלים שיש לשיטתה לתובענה, יש להטיל על המשיב את הפקדת הערובה, להבטחת הוצאותיה-  ככל שתביעתו כנגדה תידחה.

עוד טענה המבקשת, כי למיטב ידיעתה אין למשיב רכוש בר מימוש בתחומי מדינת ישראל ממנו ניתן יהיה להיפרע אם וכאשר תידחה התביעה. זאת ועוד. גם אם היה לו רכוש, הרי שאין ללשכת ההוצל"פ הישראלית סמכות טריטוריאלית על מקום מגורי המשיב.  מפנה היא למכתב עוה"ד הממונה מטעם משרד המשפטים בנושא עבירות ביו"ש וחבל עזה, על פיו אין אפשרות לאכוף פסקי דין שניתנים ע"י בית משפט בישראל, בשטחים שבתחום השיפוט של המועצה הפלסטינית. לשיטתה של המבקשת - אף  מהטעם הזה יש להצדיק הטלת ערובה ריאלית.

המבקשת עותרת במסגרת הבקשה דנן, כי יוטל על המשיב להפקיד סכום ערובה ריאלי המתחשב בגובה הסעד הנדרש בתביעה  ושכ"ט עו"ד הנהוג בתביעה זו, וגורסת כי  זה צריך לעמוד על שיעור של כ-  10% ומעלה  מערך התביעה, תוך שהיא מפנה לפסיקה שניתנה במקרים דומים.

5.         בתגובה טען המשיב, כי דין הבקשה להדחות משלא הונחה לשיטתותשתית ראייתית כלשהיא שיש בה להצדיק את חיובו בהפקדת ערובה. המשיב מדגיש כי ע"פ תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד: בית המשפט רשאי , אם נראה לו הדבר לצוות על מתן ערובה, ולכן מדובר בעניין של הפעלת שיקול דעת.

לגופה של הבקשה - נטען, כי עצם היותם של תובעים תושבי שטחים כמו גם מצבם הכלכלי הקשה והעובדה שאין להם רכוש בר מימוש בתחומי מדינת ישראל- אינם מצדיקים הטלת ערובה. מטעים המבקש, כי מלאכת עשיית הצדק מחייבת את פתיחת שעריו של בית המשפט בפניו וכי הטלת ערובה תהווה הלכה למעשה פגיעה בזכות הגישה שלו לערכאות. המשיב מציין את המידתיות, המתינות ושיקול הדעת הנדרשים לצורך השתת ערובה וסוקר פסיקה בהקשר זה.

המשיב אף טוען כי סיכויי תביעתו טובים, כי וסביר שהמבקשת תחוייב בתשלום פיצויים לטובתו. ומפנה לאפשרות לגביית הוצאות באמצעות המנהל האזרחי, המנהל עניינים בשטחים.

6.         המבקשת - בתשובתה לתגובת המשיב, חוזרת על הבקשה, תוך הפניה לכך  שטענת המשיב בדבר מצבו הכלכלי, לא נתמכת בתצהיר. לשיטתה - גם לו היה מוגש תצהיר לתמיכה- לא היה בכך לבטל את הצורך בחיובו בערובה בהתאם למבחנים המקובלים במקרים דומים. עוד טוענת המשיבה ביחס לסיכויי התביעה- כי הינם קלושים עד אפסיים.  בתגובה לטענות המשיבים בדבר גובה הערובה מפנה המבקשת לשורה של פסקי דין שסכומי הערובה אשר הוטלו בהם גבוהים עשרת מונים מהסכומים שננקבו על-ידי המשיבים. מוסיפה המבקשת ומציינת כי המשיב לא הגיש בקשה למתן פטור מאגרת בית המשפט עם הגשת ההליך, כי הוא מיוצג ע"י עו"ד וכי לכן טענותיו בדבר מצב כלכלי קשה אינן מתיישבות עם המציאות בפועל.

דיון והכרעה

7.         תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין, קובעת כי " בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע" שיקול הדעת שניתן לבית המשפט בעניין הינו רחב ומטרותיו: מניעת תביעות סרק ובזבוז זמנו של בית המשפט וכספי משלם המיסים,  וכן הבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע.

לצורך הכרעה במחלוקת מן הסוג שלפניי,  יש לאזן בין שתי זכויות בסיסיות.

 האחת - זכותו של המשיב לגישה לערכאות ולהליך הוגן;

השנייה - זכות המבקשת להחזר הוצאותיה, במידה והתביעה נגדה - תידחה.

             אכן - הזכות לפניה לערכאות השיפוטיות היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 - אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת , פ"ד מד(1), 647 ,(1990) עמ' 649-650).  ואולם, זכות זו אינה מוחלטת, ויש לשקול גם את זכותו של בעל הדין שכנגד. בענייננו - מתנגשת זכותו של המשיב, המתגורר מחוץ לשטחה של מדינת ישראל, להביא את עניינו לפני בית המשפט, אל מול זכותה של המבקשת- הזכאית להיפרע  כנגדו, במידה ותידחה התביעה נגדה.

על פי ההלכה- בין המקרים, בהם נקבע שיש מקום להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית ^-המשפט ישתמש בסמכותו לחייב בכזו, כאשר המשיב מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על המבקש לגבות את הוצאותיו אם תיפסקנה לטובתו (ראו למשל ברע"א 6787/99 - חאתם עאשור נ' מדינת ישראל  תק-על 99(3)825). עקרון זה הוחל גם על תושבי הרשות הפלשתינאית, הנחשבים לצורך העניין כ'תובע המתגורר בחו"ל'. עם זאת- עובדת היות התובע תושב חוץ, אינה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. בית ^-המשפט שוקל שיקולים רלוונטיים נוספים ודן בכל מקרה לגופו על ^-פי נסיבותיו .